הרב אברהם יחיאל פישזצוק״ל

יהודי אחד נקלע לצרה כספית קשה, ובצר לו עלה במדרגות הברזל אל הבית ברחוב קלישר. הרב, שחי בעצמו כפועל בניין פשוט, שמע אותו עד הסוף, ואז הלווה לו סכום עצום לאותם ימים: עשרים וארבעה אלף דולר.

תנאי אחד בלבד הציב הרב: את התשלומים מחזירים בכל ראש חודש. לא יום אחרי.

בחודשים הראשונים הקפיד הלווה. אבל ככל שעבר הזמן, התשלום הגיע מאוחר יותר ויותר: יום, יומיים, ולפעמים שבוע שלם.

יום אחד, כשהגיע שוב באיחור, "התפרץ" עליו הרב. הוא הוציא אותו מהבית ואמר לו שאינו צריך את הכסף שלו, ושלא יטרח לחזור עם התשלומים.

רק לאחר זמן הבינו המקורבים מה קרה כאן באמת. הרב ידע מראש שהאיש לא יעמוד בחוב. הוא לא רצה לבייש אותו בצדקה גלויה, ולכן בנה את התנאי ואת ה"כעס" בעצמו: החוב נמחק, והלווה יצא בתחושה שהוא זה שהפר את ההסכם, ולא שקיבל נדבה.

לתת, ולדאוג שמי שמקבל לא ירגיש לרגע שקיבל.

מפי ר' שלמה גרין "החייט"

בבית הרב לא היה חשבון בנק. מה שהרוויח בעבודת הבניין, ומה שהרוויחה הרבנית בניקיון בתים, לא הלך לחיסכון ולא לביטחון ליום סגריר.

את הכסף שמר הרב בקופסה פשוטה, מתחת לבלטות הרצפה בביתו. כשבא יהודי לבקש עזרה, הרים הרב את הבלטה, פתח את הקופסה ונתן.

לא שאל הרבה שאלות ולא ערך חשבונות. מה שהיה בקופסה היה שייך, בעיניו, למי שזקוק לו.

ולא בכדי קראו לו "הרצף הקדוש": אפילו הרצפה בביתו הייתה בשירות החסד.

הכסף לא היה שלו. הוא רק שמר עליו בשביל מי שיבוא.

מפי ר' שלמה גרין "החייט"

עשיר אחד שמע על הצדיק מתל אביב, שגר בדירה צנועה ומחלק את כל מה שיש לו. הוא החליט לתרום לו סכום גדול.

אבל המפעל של אותו עשיר עבד בשבת, והרב ידע זאת. הוא סירב לקבל את הכסף.

העשיר לא ויתר. הוא התעקש, והניח את השטרות על השולחן. הרב לקח אותם, ולעיניו קרע אותם לגזרים.

העשיר יצא המום. אבל המראה לא נתן לו מנוח: יהודי שחי בצמצום, שכל ימיו מחפש כסף בשביל עניים, קורע הון שלם כדי לא ליהנות מחילול שבת.

כעבור זמן חזר העשיר אל הרב. הפעם הביא בשורה אחרת: הוא סגר את המפעל בשבת, והתחיל לשמור שבת בעצמו.

לפעמים "לא" אחד של צדיק עושה יותר מאלף "כן".

לפי דרשו, ובשם הרב ברוך רובין, עורך "סיפורים נפלאים"

פעם התעורר ספק בגיורו של חתן שעמד להתחתן. עניין כזה, אם יתפרסם, עלול לבייש משפחה שלמה ולשבור לבבות.

הרב לא דיבר על כך בגלוי ולא הזהיר איש בפומבי. הוא שלח שליח בשקט לראש הישיבה, כדי שהדבר יתברר כראוי.

כך נשמרה ההלכה, ונשמר גם כבודו של כל אחד ואחד מהמעורבים. איש לא הושפל, ואיש לא נפגע.

גם כשצריך לתקן, אפשר לעשות זאת בלי לבייש אף אחד.

הרבנית פראדל ע״ה הייתה שותפה מלאה לכל דרכו של הרב. היא ניקתה בתים וטיפלה בחולים תמורת שכר, וגם את השכר הזה מסרה לעניים.

בגדים חדשים שקיבלה, חילקה לאחרות. היא עצמה הלכה בבגדים טלואים.

ופעם אחת ביקשה מהרב כסף. לא בשביל עצמה, ולא בשביל הבית. היא הסבירה שהיא רוצה שגם לה תהיה הזכות לתת לעניים בידיים שלה.

יש מי שמבקשים כסף כדי לקבל. היא ביקשה כסף כדי לתת.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

לאנשים שבאו אליו נתן הרב לפעמים קמע פשוט מאוד. לא קלף מעוטר ולא שמות קדושים מסובכים: פתק קטן שעליו כתב בכתב ידו "אברהם פיש", ובתוכו מטבע של חמש אגורות.

מי שקיבל, שמר. רבים החזיקו את הפתקים האלה שנים רבות, בארנק, במגירה או בארון.

גם מייסד גמ״ח ברכת אברהם קיבל קמע כזה כשהיה ילד. את סיפורו המלא תמצאו בפרק "הקמע שחזר".

דבר פשוט, כשהוא ניתן מלב טהור, נשמר לאורך שנים.

מתוך הספר, ומפי ר' קלמן מאיר

הרב מיכאל לסרי סיפר על שבת שבה התארח עם משפחתו בבית הרב. בנו היה אז חולה, והלב של ההורים היה כבד.

הוא תיאר את סעודת השבת בבית הצנוע, ואת הדאגה של הרב לכל אחד מהאורחים: שיהיה לו מקום, שיהיה לו מה לאכול, שירגיש בבית.

לפי עדותו, בנו נושע.

זיכרון אישי כזה פותח חלון אל מה שהיה הבית הזה: לא אולם קבלת קהל, אלא שולחן משפחתי שכל יהודי יכול היה להצטרף אליו.

בבית הזה האורח לא היה "מבקר". הוא היה בן בית.

מפי הרב מיכאל לסרי, לפי ערוץ 2000

בכל ערב יצא הרב לגנים ולשדרות של תל אביב ואסף את מי שאין לו בית. הם קיבלו אצלו ארוחה חמה, בגדים נקיים ומיטה, והרבנית כיבסה את בגדיהם בידיה.

גם בליל הסדר, הלילה המשפחתי ביותר בשנה, השולחן שלו היה מלא באורחים כאלה.

פעם סיפר בפשטות שחמישה עשר יהודים כאלה ישבו אצלו בליל הסדר. ואז הוסיף משפט אחד: אולי אליהו הנביא היה ביניהם.

מי שמכבד כל אורח, אולי זוכה לארח גם את אליהו הנביא.

מפי ר' קלמן מאיר

לפי המסופר, הגיע הרב בערב שבת אחד לבית המדרש של בעלז וסיפר שחלם שעליו לחזק את המקום הזה.

כשנה וחצי עבד הרב בלי שכר בבניית מוסדות בעלז בתל אביב. כפועל בניין, נתן את מה שידע לעשות הכי טוב: את עבודת הידיים.

וגם אחרי זה, בכל יום שישי, הכין בעצמו את בית המדרש לשבת. פרש מפות, ניקה וסידר, כדי שהמתפללים ימצאו מקום מכובד ונקי.

איש לא ביקש ממנו, ואיש לא שילם לו. הוא פשוט ראה בזה זכות.

יש קדושה גם בניקיון של בית מדרש לפני שבת.

מפי הרב אברהם דירנפלד, ראש כולל בעלז בתל אביב

לרב ולרבנית לא היו ילדים. אבל הם עזרו למאות זוגות להגיע לחופה ולהקים בית.

לכל זוג כזה קנה הרב מקרר גדול. מתנה מעשית, שכל בית צעיר צריך.

פעם אמר בחיוך שבגיהנום, כשיהיה שם חם, הוא יתקרר במקררים האלה.

מאחורי ההלצה עמדה אמונה עמוקה: כל מתנה לזוג צעיר היא זכות שמלווה את האדם גם בעולם הבא.

הבית שלו נשאר בלי ילדים, אבל מאות בתים בישראל נבנו בזכותו.

כשייסד האדמו״ר מפרמישלאן את הקריה שלו, היה בבית המדרש ספר תורה אחד בלבד. באחת השבתות קראו בו, ונמצא שהוא פסול.

הצער של האדמו״ר היה גדול. קהילה חדשה, שבת, ואין ספר תורה כשר לקרוא בו.

לאדמו״ר לא הייתה שום היכרות קודמת עם הרב. ובכל זאת, ביום ראשון בבוקר, עצרה מונית ליד בית המדרש, והרב ירד ממנה עם ספר תורה בידיו.

הוא אמר לאדמו״ר שבשמיים ראו את הצער שלו, ולכן הוא בא להביא לו ספר תורה חדש. ערכו הכנסת ספר תורה, והספר נמצא שם עד היום.

הוא שמע צער שאיש לא סיפר לו עליו, ובא לנחם.

כפי ששמע אחד מן הציבור מפי האדמו״ר מפרמישלאן, ומופיע גם בספר על ל״ו הצדיקים

תינוקת קטנה בשם תחי בערה מחום. ההורים ניסו הכל, והחום לא ירד. הדאגה הלכה וגברה.

הם הגיעו אל הרב. הוא הקשיב, ואמר משפט קצר מן הפסוק: "הכל ילך במצולות ים".

החום ירד, והתינוקת החלימה.

לפעמים מילה אחת של צדיק מרגיעה סערה שלמה.

מפי ר' שי מישאלי

דייג אחד, אביו של ר' צוריאל, בא אל הרב בלב שבור. בתו הייתה חולה, ולא ידע מה לעשות.

הרב אמר לו דבר מוזר: השבוע תעלה ברשת שלך רק דג אחד, והדג הזה יהיה לרפואה.

לדייג שמפרנס את ביתו מן הים, שבוע עם דג אחד הוא שבוע קשה. אבל הוא האמין.

וכך היה. כל השבוע עלה ברשת דג אחד בלבד, והבת נרפאה.

ההפסד של שבוע אחד היה הרווח של חיים שלמים.

מפי ר' אברהם כהן

מצבה של רגל אחת היה כל כך קשה, שהרופאים כבר דיברו על קטיעה. זו הייתה גזירה שקשה לשאת.

החולה הגיע אל הרב. הרב נתן לו משחה, פשוטה לכאורה.

הרגל ניצלה, והקטיעה לא נדרשה.

מה שנראה אבוד בעיני אדם, עוד לא אבוד בעיני שמיים.

מפי ר' חיים ברנס

אדם אחד בא אל הרב עם גידול שהדאיג מאוד את הרופאים. הוא פחד מן התוצאות ומן הניתוח.

הרב הקשיב, ואמר לו שעד שבת יבוא מלאך.

כשהגיע לבדיקה הבאה, הגידול כבר לא היה שם.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

אדם שסבל מעייפות קשה הגיע אל הרב. הוא לא הצליח לתפקד, וחיפש עצה.

התשובה של הרב הפתיעה אותו: החודש תישן רק ארבע שעות בלילה.

זה נשמע הפוך מכל היגיון. אבל דווקא כך חזרו אליו כוחותיו.

לא תמיד הדרך לישועה עוברת במקום שאנחנו מצפים.

מפי ר' גבריאל

הביאו אל הרב ילדה שלא יכלה לפתוח את פיה. המשפחה ציפתה שהרב יברך והכל יסתדר.

אבל הרב לא בירך. הוא אמר שיברך רק כשהאב יבוא בעצמו.

האב נמנע מלבוא. לפי המסופר, הוא חשש שהרב יבקש ממנו לחזור בתשובה.

הסיפור הזה נשאר פתוח, ואולי זה מה שהופך אותו לכל כך חזק: יש ישועות שמחכות שנעשה צעד בעצמנו.

הברכה הייתה מוכנה. היא חיכתה רק לצעד אחד של האב.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

אדם אחד עבר אירוע מוחי ונשאר בכיסא גלגלים. הוא רצה לטוס לטיפול בחו״ל, ובא אל הרב לבקש ברכה.

הרב אמר לו שלא יטוס לטיפול, ושבמטוס עוד יעמוד על רגליו.

וכך היה: במטוס קם האיש מכיסא הגלגלים והלך.

כשהגיע לרופאים בחו״ל, הם בדקו ומצאו שהוא בריא.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

שני בחורים כבר לא צעירים חיפשו את זיווגם שנים רבות. כל הצעה נגמרה באכזבה, והתקווה הלכה ונחלשה.

הם הגיעו אל הרב. הוא הביט בהם ואמר בפשטות: עד חנוכה תהיו חתנים.

וכך היה. עד חנוכה שניהם היו מאורסים.

מה שלא הסתדר שנים, הסתדר בתוך חודשים.

מפי ר' יהושע נעימי

ר' יצחק ענבי בא אל הרב לבקש ברכה לילדים.

הרב בירך אותו בברכה מפורטת להפליא: שבע בנות ובן אחד.

השנים עברו, והברכה התקיימה כלשונה, בדיוק כפי שאמר.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

אברך מירושלים חיכה לילדים שמונה עשרה שנה. שמונה עשרה שנות תפילה, בדיקות וכאב.

הוא הגיע אל הרב בימיו האחרונים, כשהרב כבר ישב בכיסא גלגלים.

בזמן שישבו יחד, נשברה כוס. הרב אמר: זה העד. בשנה הבאה תיפקד.

וכעבור שנה נולדה לאברך בת. לפי המסופר, זה היה המופת האחרון של הרב בחייו.

גם בסוף ימיו, הלב שלו עוד היה עם מי שמחכה לישועה.

מפי הרב שמואל ק.

יום אחד תיאר הרב בחור מירושלים, בפרטי פרטים: מעיל פרווה, כפפות, פנים מגולחות. הבחור הזה מעולם לא היה אצלו.

כשהבחור שמע שהרב תיאר אותו בדיוק כזה, בלי שראה אותו אף פעם, הדבר טלטל אותו עד היסוד.

הוא חזר בתשובה ונכנס ללמוד בישיבה.

לפעמים מספיק לדעת שמישהו רואה אותך, כדי שתתחיל לראות את עצמך.

מפי ר' יהושע נעימי

פעם חיפשו שוטרים את כתובת הרב, בשביל אדם שהיה במצוקה קשה. בדרך עצרו את ר' יהושע נעימי מרחוב ישא ברכה בירושלים, והוא הוביל אותם אל הרב.

האיש נושע. זמן קצר אחר כך חזר, ואיתו שני אחיו, כדי להודות.

הרב הביט באחים ואמר לאחד מהם שהשידוך שלו יגיע מטבריה. לשני אמר שאשתו בהריון.

שני הדברים התקיימו. ואחד האחים אמר לנעימי משפט שנשאר איתו: "הרב שלך מלאך!"

מפי ר' יהושע נעימי

הסנדלר הקדוש שלח אל הרב יהודי שעמד לפני משפט קשה.

הרב הבטיח לו שינצח, וביקש ממנו דבר אחד: לא לספר על כך, ולא להזכיר את שמו.

האיש ניצח. ואת הבקשה לשמור על הסוד קל להבין: זה קרה כארבעים שנה לפני שהבבא סאלי גילה את הרב לרבים.

ארבעים שנה עשה ישועות, והקפיד שאיש לא יידע.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

אופה מרמת גן הסתבך בתיק מס קשה, שאיים למוטט את פרנסתו.

הוא הגיע אל הרב. הרב אמר לו מילים מן הפסוק: "משפטים בל ידעום", משפטים שלא יידעו אותם.

זמן קצר אחר כך פרצה שריפה בבית המשפט, והתיק שלו עלה באש.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

בימיו האחרונים אושפז הרב בבית החולים, רחוק מביתו.

פתאום אמר למי שהיו לידו שעכשיו, ממש ברגע זה, נמצאים גנבים בביתו ברחוב קלישר.

הזעיקו את המשטרה, והשוטרים מצאו שכך בדיוק היה.

מפי הרב שמואל ק.

הרב יעץ לאדם אחד לרשום את דירתו רק על שמו. העצה נשמעה לו מוזרה, ולא היה לה שום הסבר נראה לעין.

האיש לא שמע לעצה.

רק שנים אחר כך, כשנישואיו התפרקו, הבין למה התכוון הרב.

יש עצות שמבינים רק בדיעבד.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

כשבאו לבקש ממנו ברכה, היה הרב מתחמק לא פעם. הוא היה אומר שהוא פועל פשוט, ושהרבנים נמצאים בבני ברק.

ובאותו רגע הצביע על תמונת הבבא סאלי שהייתה תלויה על הקיר.

כך ניסה להסתתר עד הסוף, גם כשכבר כולם ידעו מי הוא.

הגדולה האמיתית מנסה תמיד להיראות קטנה.

מפי ר' שמעון חזן, בשם ר' קלמן מאיר

הסנדלר הקדוש היה שולח אליו אנשים שצריכים ישועה. אבל הרב לא קיבל אותם כמו רבי.

לפעמים "השתגע" מולם: צעק, גירש, התנהג כמו מי שאינו בקו הבריאות.

אבל מי שהקשיב היטב שם לב שבתוך הצעקות והגירוש שתל ברכות. והם נושעו.

גם ה"שיגעון" שלו היה כיסוי לחסד.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

פעם הגיע אדם לסעודת מלווה מלכה בבית הרב רק כדי ללעוג.

הרב הבחין בו מיד, קרא לו "קליפה ריקה" והוציא אותו מהבית.

לימים התחרט האיש על מה שעשה.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

מן הבוקר עד שעות הלילה המאוחרות קיבל הרב אנשים בביתו. לא שאל מאיזה רקע הם באים ולא איך הם נראים.

לפעמים ענה עוד לפני ששאלו אותו. הוא פשוט ידע מה מעיק על מי שעומד מולו.

לפי המסופר, היה אומר שבעזרה לעם ישראל אין חופשות.

דלת שפתוחה לכל אחד, בכל שעה.

לפי נווה צדיקים

הרבנית פראדל ע״ה נפטרה בכ״ה בניסן תשנ״ה, יום ההילולה של בעל ה"דברי חיים" מצאנז, שלוש שנים לפני הרב.

מי שבאו לנחם אותו בימי השבעה ציפו לראות אבל כבד. אבל פניו של הרב אורו.

הוא אמר שעכשיו היא הגיעה למנוחתה. אחרי חיים שלמים של עבודה קשה וחסד בלי הפסקה, היא סוף סוף נחה.

מפי ר' שמואל מאיר

בשנותיו האחרונות דיבר הרב לא פעם על מקום קבורתו. הוא ביקש להיקבר בצפת, כדי לראות ראשון את פני המשיח.

פעם אמר בחיוך: "אני נוסע לשוויץ". רק מי שהכיר את דיבורו הבין את הרמז ליידיש, לשוויץ.

הוא ביקש שלא תהיה לו לוויה גדולה: אפילו במשאית זבל, אמר, ואיש לא יישאר ליד הקבר.

גם על עצמו לא ביקש כבוד. רק את פני המשיח.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

ביום שלישי אמר הרב למשמשו שהוא יסתלק בערב שבת.

וכך היה: ביום שישי, י״ג באלול תשנ״ח, בשעות הצהריים, השיב את נשמתו לבוראו.

לפי נווה צדיקים

כמה ימים לפני פטירת הרב, ביקש האדמו״ר מפרמישלאן ממקורבו למדוד את המרחק בין בני ברק לצפת. המקורב לא הבין למה.

ביום שישי נפטר הרב, וההודעה הגיעה לאדמו״ר ברגע האחרון. האדמו״ר הכניס שישה אנשים לרכב וביקש לצאת מיד לכיוון צפת.

הנהג נסע במהירות, אבל האדמו״ר אמר לו להאט: "הם מחכים לנו".

בצומת נתניה ראו את רכב החברה קדישא עומד בצד הדרך, עם תקלה ואורות מהבהבים. ברכב היו בדיוק ארבעה אנשים. האדמו״ר ירד עם חמשת מלוויו, ויחד היו מניין. הם אמרו קדיש.

ברגע שנגמר הקדיש, התניע רכב החברה קדישא והמשיך בדרכו לצפת. והאדמו״ר חזר לביתו לפני שבת.

אפילו בדרכו האחרונה לא נשאר בלי מניין שיאמר עליו קדיש.

מפי עד שהיה שם, כפי שסופר בפורום לתורה

החברה קדישא סירבה בתחילה לקבור לפני שבת. הזמן היה קצר מאוד, והדרך לצפת ארוכה.

בסוף הובא הרב לצפת בטנדר, ממש כמו שביקש: בלי כבוד ובלי טקס.

הוא נטמן בבית העלמין העתיק בדיוק בשעת הדלקת הנרות. לפי הזוהר, זהו סימן לצדיק גמור.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"

ר' ש.ב. מבני ברק, איש חברה קדישא, לא הספיק להגיע ללוויה. כשעלה לצפת, לא מצא את הקבר החדש בין אלפי הקברים.

הוא נזכר בבקשת הרב, והתחיל לשיר "רחם בחסדך על עמך צורנו".

פתאום הופיע רוכב על סוס, הוביל אותו אל הקבר ליד עץ ישן, ונעלם.

"רחם בחסדך" פתח את הדרך.

מתוך הספר "צדיקים נסתרים בדור האחרון"